החלטה בתיק בש"א 22352/06

לפני ערעור על סירוב המנהל המיוחד, עו"ד יניב אינסל, להכיר בהוכחת חוב שהגיש מר עקיבא טיברג (להלן: "הנושה"), לפיה יוכר פיצוי שפסק בית המשפט, כחלק מהוכחת החוב שהגיש כנגד החייב אליהו גרינר (להלן: "החייב").

בין הנושה לבין החייב התנהל הליך בבית משפט השלום בתל אביב - יפו (ת.א. 11032/01). בדיון ביום 29.10.03 הסכימו הצדדים כי לסילוק סופי של טענת הנושה כלפי החייב, ישלם החייב סך של 100,000 ש"ח ובאם החיוב (להלן: "החיוב") לא ישולם כסדרו, יווסף לו פיצוי מוסכם בסך 70,000 ש"ח (להלן: "הפיצוי המוסכם").

החייב לא עמד בתנאי הסדר הפשרה ולא שילם את המתחייב על פיו ולפיכך פתח הנושה בהליכי הוצאה לפועל על מלוא סכום פסק הדין לרבות הפיצוי המוסכם.

לנושה נודע כי החייב פתח בהליכי פשיטת רגל, ולפיכך נשלחה הוכחת חוב על סכום פסק הדין.

המנהל המיוחד דחה את הוכחת החוב ככל שמתייחסת למרכיב הפיצוי המוסכם, מאחר ולטעמו הוא מהווה רכיב עונשי שדינו בטלות לפי ההלכה הפסוקה והכיר רק בחיוב עצמו.

על החלטת המנהל המיוחד הוגש ערעור, הוא נשוא החלטתי.

הצדדים סיכמו את טענותיהם בערעור בכתב והשאירו את ההכרעה בו לשיקול בית המשפט.

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות וההלכה הפסוקה, הגעתי לידי מסקנה כי יש מקום לקבל את הערעור באופן חלקי. 

סכום הפיצוי המוסכם נקבע בהסכם שבין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין. במסגרת זו יש לראות את הפיצוי המוסכם כחלק מהסכמה אליה הגיעו הצדדים, מבחינת רכיב ההסכמה של פסק הדין. לפיכך, שומה עלינו לבחון האם הפיצוי המוסכם עונה על הקבוע בהלכה החלה על תניות פיצוי מוסכם וכפי שנקבע בהוראת סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"ג-1973.

הסעיף דנן, מסמיך את בית המשפט להפחית את שעור הפיצוי המוסכם אם הגיע בית המשפט לידי מסקנה שהפיצוי נקבע ללא יחס סביר לנזק שהיה צפוי בעת כריתת ההסכם, כתוצאה מהפרת ההסכם.

בתי המשפט לא שללו את האפשרות לפיה הוראה זו גם יכול ותחול גם בעניינים של פשיטת רגל (ראה בש"א 9284/01 כץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ). דהיינו, על בית המשפט לבחון האם כאשר מוגשת הוכחת חוב מכוח הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין, והיא כוללת בחובה רכיב של פיצוי מוסכם, האם היא עונה על קריטריונים שבחוק וההלכה.

לטעמי, שעה שסכום החיוב נקבע על סך 100,000 ש"ח וסכום הפיצוי המוסכם הוא בשיעור 70% הימנו, יש לראותו בגדר "עונש" כמשמעו בהלכה שהצדדים לא היו צופים אותו מראש כנזק בגין הפרה, כלשון סעיף 15 לחוק. אין ספק שסכום הפיצוי הינו מעבר לסביר בנסיבות העניין ולא משקף את הפיצוי הראוי שהיה מקום לצפות לו בעת הכריתה בגין הפרה.

בנסיבות דומות קבע בית המשפט העליון שהמדובר בעונש ולא בפיצוי; כך ע"א 1262/84 יצחקי נ' שור, פ"ד לח(3) 620, בסעיף 5 לפסק הדין.

נתתי דעתי לטענת הנושה לפיה הסכם פשרה יש לכבד, לא כל שכן בית המשפט, נתן לו תוקף של פסק דין לרבות באשר לפיצוי המוסכם. עם זאת, סבורני שאין בכך כדי לגרוע מצד מלטעון כי סכום הפיצוי המוסכם מהווה "עונש", שכן פסק הדין מבוסס כאמור על יסוד הסכמי, ותוך שיש להניח כי שעה שבית המשפט מאשר הסכם ונותן לו תוקף של פסק דין, יסב תשומת לב הצדדים שסכום הפיצוי נראה בלתי סביר, אך אין בכך כדי למנוע את בחינת הטענה, גם אם בית המשפט לא עשה כן, ובמידת הצורך לקבלה.

עם זאת, החוק אינו מסמיך את בית המשפט לבטל כליל את הפיצוי המוסכם אלא רק להפחיתו.

בשים לב לכך שעסקינן בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין, ולפי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה בעת קביעת פיצוי מוסכם, יש להפחית הפיצוי המוסכם לסך 27,000 ש"ח, וסכום זה כערכו זה, יצורף להוכחת החוב ויהווה חלק בלתי נפרד הימנה.

לא ראיתי מקום להיזקק לטענות הצדדים לגוף הסכם הפשרה ובכלל זה לטענות ב"כ החייב המלין על הלחץ שהופעל על מרשו כמו גם ההטעיה כהתקשרות בהסכם, שכן הסכם הפשרה לא בוטל והוכחת החוב כשלעצמה אושרה.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום י"א בתמוז, תשס"ז (27 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.